פרק 6


השאמאן לבן השיער התיישב ליד הטרול והביט בו. הוא לא אמר מילה ואף לא נשם, כמעט. הוא ראה את עיניו של הרום מתהפכות וידע שהטראנס החל.
השאמאן המבוגר יותר החל מזמרר. שמאשאמן עצם עיניו והחל חוזר אחרי הזמרור של הטרול.
קולותיהם השתלבו למזמור עתיק והאש החלה נעה למשמע קריאותיהם.
לפתע, הרגיש השאמאן לבן השיער קל כרוח וכשהביט מטה, ראה את גופו יושב דומם , בעינים עצומות. מבט חפוז בשאמאן השני גילה שגם הוא, כמו הדרניי עצמו, עבר למצב רוח. מצב בין ממדי.
"בוא אחריי" אמר הטרול ברצינות תהומית ודיבור ישיר לא אופייני.
"היכן אנחנו? לאן פנינו מועדות?" שאל שאמשאמן והחל מרחף אחרי הטרול.
"אנחנו כאן כדי ללמוד" השיב לו "היסודות מעריכים את מאמצייך, שמאשמאן בנו של נבימן, שאמאן ממסדר-טבעת העפר, תלמידו וממשיך דרכו של ת'ראל בנו של דורטאן."
"אני לא ממשיך דרכו של ת'ראל" לחש השאמאן לבן השיער והרכין ראשו "אני סתם לא יוצלח. הנחתי לבגילה למות. הובלתי את החבורה לאסון " הרום הביט בו בחיבה.
"אסון הינו אירוע אותו אנו איננו יכולים לחזות או לשנות. לא כך הדבר. המלחמה נראתה מראש, והמהלכים כבר בוצעו. היסודות התעוררו למשמע הקריאה וכך גם המגנים. הטריספאל מתכונן כמו המימדים. ויש אתכם. "
"אותנו?" שאל הדרניי אך לא הטרול הוא שהשיב.
"אכן כך שאמאן. אך מדוע אתה מפקפק?" רוח נשבה מסביב לגופו, עטפה אותו בקור מדגדג, קור נעים. שאמשאמן הרכין ראשו. "יסוד האוויר" אמר בהכנעה.
"ברוך אתה בבואך לעולמנו שאמשאמן." אש נדלקה מאחוריו ברגע שהופיע יסוד האש. השאמאן הביע דברי תודה. ומיד לאחר מכן הופיעו היסודות האחרים, המים בצורת עמוד מים והאדמה בצורת סלע שבקע מן האדמה. מיד לאחר מכן הופיע היסוד האחרון. יסוד החיים. כתמיד, הוא הופיע בצורת חיה, הפעם בצורת סנאי.
"שאלות רבות יש לך, משרת היסודות. זה הזמן וזה המקום להעלות אותם." אמר הסנאי.
שאמשאמן הנהן. "כן, אמרו לי. מיהו אותו אויב מסתורי. מי מנסה לאחד את אדון השדים עם האלים העתיקים? מיהו אותו אויב שמעוניין בחורבן כזה?"
"אתה שואל את השאלות הלא נכונות, שאמאן ממסדר טבעת העפר" אמר יסוד האדמה.
"שאלות לא נכונות?" הרהר שאם "למי יש יתרון מעולם שיושמד לחלוטין...." החל לומר והאוויר המשיך אותו "...ויבנה מחדש... מהתחלה..."
מהתחלה.... מבט של הבנה עלה על פניו של השאמאן.
היסודות השתהו מעט ואז אמר יסוד המים."אני מאמין, בנו של נבימן, שאתה כבר יודע את התשובה לכך"
"אני יודע..." שמאשאמן הבין.כעת הוא ידע. התצרף החל לקבל צורה ברורה בראשו והתמונה התבהרה. זה היה הפירוש של הכתובות במערות . גור. עכשיו, ידע מה השאלה שעליו לשאול.
"מהו גור?"
היסודות התערבבו בניהם ולפתע נוצר לפניו חיזיון. העולם של אזארות' היה שונה. ויצור גדול ישב בו. הוא היה עצום בגודלו, והיצורים דמויי הדרקון שעופפו סביבו, נראו קטנים כחרקים.
"אבות הדרקונים" אמר הרום והצביע לעבר היצורים. על האדמה סביב רגליו, התרוצצו יצורים נוספים, גם הם קטנים כנמלים, ושירתו את היצור. בין אם על ידי רחיצת רגליו ובין אם על ידי נקיון מאורתו.
"אלה הם האבות הקדמונים".
"לפתע נכנסו לאולם בו שהה היצור, שני יצורים בתחילה נראו לא מובנים. אך ככל שהתקדמו לעבר כס המלכות שעליו ישב היצור. כך צורתם התבהרה והשאמאן זיהה אותם.
"האלים הקדמונים" לחש הרום "קת'ון ויוג-סארון". הם קדו בפני היצור והוא סימן להם לקום.
"בניי" אמר היצור .
"אבא כל יכול" אמר קת'ון. "האדמה רותחת תחת רגלייך אבא, אפר ועפר מבעוד עינייך"
"אבא כל יכול" הוסיף יוג-סארון "מוחות הכל פתוחים בפנייך. רגשות הכל ידועים לך"
"האין בניי, בשר מבשרי, נהיו בני תמותה מלקקי ישבן" זעם האל הגדול האולם רעד כשצעק וכל היצורים הקטנים סביב רגליו, והמעופפים הקטנים ברחו ביראה.
"אב גדול" אמר יוג-סארון וקד "אנו מבקשים את סליחתך אל הכל. לא הינו צריכים להמעיט בערכך בדברי חנופה אלה, אך חיוני שתאזין לדברינו"
קת'ון קד גם הוא "אב גדול הקשב נא. העולם זקוק לכוחך השמש אינה זורחת יותר והירח נע ונד בין הכוכבים. אנו זקוקים לך להחזיר המצב לקדמותו. הטה עוצמתך לטובתנו."
יוג-סארון המשיך בעוד היצור מביט בהם בעניין "השמים מורידים גשם של אש והאדמה רועדת ללא הפוגה. אנה ממך החל את הקסם. צור את הדבר."
האב הגדול נאנח ונשען לאחור, מהרהר. "העולם משתגע? אתם אומרים.. אם כך, אצור את הקסם... כעת לכו...." הוא שילח אותם בהינף יד, וכל ששאמשאמן ראה לפני שהחזיון התפוגג היה את שני האלים העתיקים נסוגים מהאולם, בחיוכים רחבים......

השאמאן חזר לעולם היסודות. "זה....זהו...זהו גור?" שאל הדרניי לבן השיער.
ויסוד החיים ענה "אכן שאמאן. זהו גור. אבי הכל. הוא שיצר את הכל, והוא שישאר כשהכל ילך. כך נטען אלפי שנים. מה שראית היה ההתחלה שלפני "מלחמת החורמה", כך היא נקראה. המלחמה הגדולה. מלחמת הכל. יוג-סארון וק'תון מאסו מלהיות עושי דברו של אביהם. ולכן שכנעו אותו לרוקן את כל כולו לתוך העולם. גור, האל הגדול חילק עצמו לשש יסודות, כבולים לעולם של אזארות'. אחד היה האוויר. השני מים. השלישי היה אדמה. הרביעי אש הוא. החמישי חיים. והשישי וחזק מכולם, מוות. אותו יסוד ששיגע את ראשו של נת'אליון, כנף המוות, לא עצר בזה. לאחר שהתפצל אלינו, היסודות, יצרו שני בניו, האלים, קסם חזק, שכלא אותו לנצח בצורת הרוח הזאת. כאשר הדרך היחידה לשחררו היא על ידי מפתח. מפתח שנקרא "דריינדרנד", בשפה העתיקה 'מפתח העולם'.
על המפתח להגיע לנקודת השבר העתיק בנורת'נד, שם ורק שם, יוכל המפתח לפתוח את השער או לנעול אותו לעולמי עד." יסוד החיים דמם והשמאן שקל את מילותיו.
"איך ניתן לפתוח או לסגור את השער?" שאל. יסוד המים הוא שענה.
"כמו שנוצר כך ינעל." אמר
והאש אמר: "על ידי הקרבה. דם"
הרום הנהן בכובד ראש והשאמאן הטרול הביט ביסודות. "כמו שאתם הופרדתם. הוקרבתם. הוקרבת. רק אחד יוכל לעשות זאת. לכן בחרנו בו למטרה זו."
השאמאן הרהר בדבר ואז החליט על השאלה הבאה ביודעו שהיא האחרונה והחשובה ביותר. "אם הנבחר יחליט לנעול את השער. אתם תישארו כך לנצח. אתם יודעים זאת."
יסוד החיים נוצר שוב בצורה חדשה. צורה של אור בהיר.
"אנו מודעים לכך שאמשאמן, בנו של נבימן, שאמאן ממסדר טבעת העפר. וזוהי כל תקוותנו. אם יסוד המוות ישוחרר לעולם, הסוף יגיע על אזארות' ולא תהיה דרך חזרה."



זעקות קרב מילאו את האוויר והשמיים האדימו. האם זה היה ערב יחודי, או שאולי היו אלה שפיכות הדמים שהחלו, איש לא יכל לומר. אך כשהמלך ואריין הביט ממגדל החומה על הכוחות המתאספים, ידע הוא, שקץ עידן האדם הגיע.
הוא חזר לאולם המועצה וישב ליד השולחן. בנו, הנסיך אנדוין ישב לצידו, וכך כל חברי המועצה. מימין למלך ישב דראמר זקן-ארד, נציג הגמדים שהגיע עם חלק מצבא הגמדים של כבשן הברזל.
המלך, מנגי זקן-ארד הפליג כשלצידו חלק מצבאו לעזרת דראנסוס. כעת, ידע המלך וראיין שגם עיר האלפים תחת התקפה. כמו עירו שלו.
הוא הביט בגיין גרמיין, נציד הוורגונים במועצת המלך וראש משמר המלך ואמר "דווח לי גיין"
"כן הוד מלכותך" אמר הוורגן ונעמד "כוחות רבים נאספים מול חומות העיר החיצוניות. כל שטחי יערות-אלווין נכבשו. כל השטח מאזור ווסטפול ועד אזור גולדשיר הושמד או נתון לשליטת אותו צבא. עדיין לא הונף נס שיעיד על יחוס כלשהוא, אבל מספריהם עצומים." הוא התיישב, והמלך הפנה מבטו לאיש מימנו של גיין, סר אדמונד רוטרבט, מפקד המשמר.
"כן הוד מלכותך. כוחותיהם, על פי הערכה גסה, כעשרת אלפים חניתות, שמונת אלפים קשתים, ועוד כעשרים אלף חיילים רגליים. נראה שיש להם מספר מגדלי מצור בודדים, כמה עקרבי אש בודדים ושניים או שלושה בליסטראות. "
המלך נעמד ואילו סר רוטרבט התיישב. "כוחותינו, סר מאריק". האיש, מזוקן בעל ניצני שיבה בזקנו, נעמד והחל מדבר "מספרים מדוייקים אדוני. שלוש אלף חניתות. אלפיים קשתים. כשמונה אלף חיילים רגליים. ופלוגה אחת מלאה של אבירים. "
"חיות רכיבה?" שאל המלך והתיישב באנחת יאוש "מה מספר הגריפונים שעומדים לרשותנו?"
"כשירים? כעשרים. כולל הפצועים והנכים? כמאה."
המלך הנהן וסר מאריק התיישב. "הראיתם דרקונים? או יצורי בלהות אחרים בצבא הזה?"
כעת הגמד נעמד. "הוד מלכותך. כשכוחתיי ואני צעדנו מכבשן-הברזל לכאן, הסיירים ששלחתי דיווחו לי שבקרב הכוחות הנעים ישנם שדים ויצורי בלהות. כלבי תהום כמו גם יצורים קדומים."
המלך שוב הנהן ושאל את הגמד "מה לגבי כבשן הברזל ידידי? כמה מבני מינך החסונים באו לעזרתנו?"
הגמד נאנח ואמר "מעט מכפי שהייתי רוצה מלכי. דודי, המלך מנגי יצא לעזרת דארנסוס שנתונה גם היא תחת התקפה. כוחות רבים אף מהכוחות שצרים כאן צרים עלייה. ולכן מלכי הרגיש שיהיה נבון..."
"מספר דראמר" קטע אותו המלך ואריין "מספר ידידי"
"חמשת אלפים גמדים הגיעו מכבשן הברזל." המלך נאנח. "הייתי מקווה ליותר." לחש.
"מה לגבי הקוסמים?" שאל את הקוסמת שישבה לצדו של הגמד, מירה קרוספייר, "מה לגבי הקירין-ת'ור?"
היא הנהנה ואמרה "אינני יודעת מלכי. יש באוויר תשדורות שאינם מאפשרות לשדר בקסם למרחקים, וכל הציפורים שנשלחו לא חזרו עדיין, אם זאת, ברובע הקוסמים שבעיר, מוכנים לקרב כמאתיים קוסמי מלחמה מיומנים שיעמדו לשירותך."
הוא הנהן באות תודה והיא התיישבה, ואז פנה לנציגים האחרים: "והפלאדינים? הכוהנים? מה עם מסדר טבעת העפר? היבואו לעזרתנו."
כעת קמו אחד אחד ואמרו דברם. ראשון דיבר נציג המסדר ראון סופת-מים שאמר "המסדר שלח חצי מכוחו לדראנסוס וחצי מכוחו לסטורמווינד. סך הכל כחמישים שאמנים."
אחריו דיבר נציג הפלאדינים שאמר "אבירי היד הכסופה, כפי ששמעת, שולחים את כל כוחם לקריאת המלך, פלוגה מלאה אחת של אבירים בניהם כמאה פלאדינים קדושים."
"כך גם הכנסייה עונה לקריאת המלך" אמר נציג הכהונה, הארכיבישוף, וקם "מאה חמישים כוהנים מרפאים יעמדו לצדה של סטורמווינד."
המלך נעמד והנהן. "אם כן, אלה כל כוחותינו. בוא נתכונן" ובהנף יד, שחרר את מפקדיו והביט מפתח הארמון על העיר. בנו נעמד לצדו.
"מחשבותיך דוחקות אבא" אמר
"כן אנדוין. ראית את הבדלי הכוחות. יש טעם לחשש"
הילד נראה מבוהל מעט , אך אביו חייך והתכופף כדי לחבקו. אז עמד כשעיניו בגובה עיני בנו ואמר "מעולם סטורמווניד לא נפלה. מעולם. כל עוד אדם אמיץ יחזיק מגן וחרב וישמור על שערי העיר, העיר מעולם לא תיפול. יום אחד, בני, אתה תהיה מלכה של סטורמווינד, ומלך האדם, יום אחד. זכור זאת. הראה אומץ. "
הילד חייך חיוך קלוש ואמר "אמור לי אבא, האם יש תקווה?"
המלך נעמד והביט למרחק כשידו אוחזת בכתפו של בנו "תקווה? תמיד יש תקווה אנדוין. תמיד."



הגמד התכופף וסטר קלות בפניו של הכהן. "התעורר גוש שכמוך" אמר והלך להעיר את הננסית. יומיים עברו מאז אותה מנוסה חפוזה, בה נפרדו מלאיפה, לאנורא וווירוף. יומיים חלפו והקוסמת, הכהן והרוצח עדיין ממשיכים במסע לא יודע, למקום לא מוכר. כעת, החלו לטפס על ההרים הגבוהים, בלא שום מושג קלוש היכן הם נמצאים, בתקווה, כך חשבו הם, לעמדת תצפית טובה שממנה אולי יוכלו לראות את חבריהם.
צעידתם הייתה מהירה, בקצב שהכתיב הגמד. הם נעו בקלילות, ללא מטען, ובקושי דיברו בניהם. בלילות, הכינו מדורה קטנה וישבו סביבה, קובעים סבבי שמירה בניהם ונחים עד עלות השחר. כשהרקיע מכחיל בשמש העולה, החלו צועדים שוב, דרומה, רחוק ככל הניתן מן המוות שהושאר מאחור.
הכהן, שלא הכרגלו, היה שקט בימים מאז הנסיגה. הוא אחז במפתח שגנבו מטירתו של הגולה, והרהר בתוכנו. הוא הרהר בו. בעצמו. במה שנהיה ממנו. השינוי הזה. הצל שעטף אותו. מעולם לא חש בכך לפני.
הוא הרגיש יד רכה נחה על כתפו והרים את ראשו רק כדי לראות את הננסית באה לעברו עם קערת מרק חמה. "קח נביטון. תאכל. אתה בטח מורעב." הוא הנהן בתודה ולקח את הקערה. וכעת, בפעם הראשונה מזה שבוע התיישבה לידו.
"הכל בסדר?" שאלה בעדינות. הוא הביט בעיניה הכחולות ולשונו נדומה.
"אתה יכול לדבר איתי" אמרה ". והכהן הרכין ראשו.
"מה אני?" שאל "את ראית אותי שם נטאביט. הצל עטף אותי. הכוח. ההרגשה של העוצמה. אני...איבדתי שליטה."
היא חייכה וליטפה את ידו. "אני יודעת. כולנו. "
"לא כמוני" השיב.הכהן והעיף מבט לעבר הגמד שהתעסק עם המרק.
"בכולנו יש צדדים אפלים נביטון. אתה צריך לדעת לשלוט בהם. הצל הזה, הכוח הזה, מה שהוא לא יהיה, הציל את כולנו שם. בזכותו גם האחרים הצליחו לברוח."
נביטון חייך קלות. וחיבק את הננסית שהשעינה ראשה על כתפו.
"תודה" אמר לה ולא יסף. כך נרדמו שניהם, כשהם מחובקים ומוצאים נחמה, זה בזרועות זו.
הגמד התקרב מאחוריהם לאחר כמה דקות ולחש "לכו לישון חברים. אני אשמור הלילה" ואז עטף אותם בשמיכתו, וחזר למעגל האור.

למחרת השכימו קום כולם וחזרו לצעוד.הם צעדו במרץ במשך יום שלם עד שהגיעו לשיא ההר. משם, השקיפו דרומה בצורה בהירה.
"איפה אנחנו לדעתכם?" שאלה הננסית והגמד משך בכתפיו.
"אני חושב שאנחנו בקאלימדור " ענה הגמד "אני רק לא בטוח היכן"
הכהן סיכך על עיניו והביט למרחק. "אני חושב שאני יודע היכן אנחנו חברים" לחש והצביע לאזור מרוחק "רואים את הצל שם? הצל הגדול? לדעתי זהו עץ החיים. הנורדרסיל. מה שאומר ששם...." המשפט נשאר תלוי באוויר עד שהננסית אמרה : "הרי חיז'ל".


מצבו של הדרואיד החמיר ככל שהצפינו, וכך תש כוחם של השניים. בתחילה, סחב הלוחם את חברו הפצוע, ולאחר מכן התחלף עם הצייד ששם אותו על כתפו.
הטיגריס, פצוע מעט גם הוא, רק מלפניהם מרחרח את הדרך ומוודא שאיש אינו מסתתר שם.
צעדתם הובילה אותם הרחק מהמערה בה שוהה השאמאן, מתרחקים מהכל.
"נראה לך שהם בסדר?" שאל הלוחם בעת שסחב את הפצוע על כתפו.
"אני מאמין שכן. אני מקווה שכן" לחש הצייד "הם הצליחו לברוח זה בטוח, השאלה לכמה זמן"
"אתה חושב שהם ירדפו אחריהם?" השיב הלוחם והרהר בדבר.
"אני לא חושש מזה" השיב לו הצייד "אני חושש יותר מטירופו של הכהן. מעולם לא ראיתי דבר כזה לפני כן. הוא רתם לעצמו כוחות שמעבר לכל דמיון. אני מקווה שלא יפגע בנטאביט ור'ותח."
הדרואיד התעורר מעלפונו הקל וחייך חיוך מותש "קשה לי להאמין. אם יש דבר שחזק יותר מהכל זאת אהבה. אני לא מאמין שהכהן יפגע בננסית."
"אני מקווה שאתה צודק אח לנשק" אמר הלוחם. "קדימה, בוא נזדרז, חייבים למצוא מקום לנוח שנוכל לטפל בפצעים שלך." הוא אמר והביט בדרואיד, ואז הביט בטיגריס והוסיף "וגם בשלך טיגריס". החתול הגדול השיב בנהמת חיבה.
צעדתם הובילה אותם, לאכזבתם, למנהרה ארוכה, שבפתח המנהרה עומד לו יצור, דמוי דוב בעל אוזניים גדולות ושרשראות סביב צווארו.
"מי באים הם בשערי חזקת- לוע- העץ.?" שאל היצור והצייד הבין להיכן הגיעו. חזקת-לוע-העץ, ביתם של הפורלבוגים, אנשי הדובים.
"אנחנו הרפתקנים, וחברנו כאן פצוע. אנו לא אוייבים של הפורלבוגים " אמר הצייד והצביע על לאנורא.
"אין מה באתם כאן. אין טיפול אנחנו מביא. קח אתם אלף ולך רחוק. " אמר הדוב והצביע לכיוון ממנו באו.
"הקשב דוב נכבד" אמר הצייד והביט בעיניו של הפורלבורג "אנו זקוקים רק למעבר למונגלאד. שם נקבל טיפול בשביל אלף. אנא ממך הנח לך לנו לעבור."
הדוב שקל את דבריו ואז אמר "מלך דוב מחליט אתם עובר לא עובר. "
"מה הוא אומר?" לחש הלוחם . "שהמלך יחליט לגבינו" השיב הצייד בלחישה.
וכך צעדו הם במנהרות העבותות של חזקת-לוע-העץ עד חדר הכס. שם, על כיסא מרומם, ישב פורלבורג גדול מעט, ושמנמן, על ראשו נח כתר עשוי עצים.
"השלום למלך חזקת-לוע-העץ ומנהיג הפורלבורגים , באראגר בלאקפאו" אמר הצייד בשפת הדובים.
המלך הרים ראשו והביט בו מרוכז. "מי זה החודר ממלכה אני?" שאל בשפתו והצייד השיב.
"אני לאיפה, צייד חופשי,זה ווירווף, לוחם חופשי, וזה לאנורא דרואיד מהמעגל. אנו כאן כי הדרואיד פצוע וצריך להגיע למונגלאד. אנא אשר לנו לעבור בממלכתך."
המלך שקל דברים ואמר "אני לא מלחמה אלפים. אני נותן אתם עוברים. אבל פעם הבאה באים חזקת-לוע-עץ מביאים למלך באראגר מקל שליטה ממלך פורלבורגים של שדה החורש, או לא עוברים יותר. בסדר מסכים?" שאל.
"מה הוא אומר?" שאל הלוחם והדרואיד פקח עיניו לכדי חריצים נושם עמוקות.
"הוא יתן לנו לעבור בתנאי שנתחייב להביא לו את שרביט המלך של השבט היריב שלו. שבט שדה החורש."
"זה לא רעיון כזה חכם" אמר הלוחם "ליצור לנו איבה בקרב שבט חזק כמו שדה-החורש."
הצייד נאנח. "אין לנו ברירה" לחש בשפה המשותפת ואז אמר בשפת הפורלבורגים "אנחנו מסכימים."
המלך הנהן ושלח את השלושה עם אחד ממשרתיו, במעלה המנהרות. הם צעדו דקות ארוכות עד שהגיעו לפתח , והפורלבורג נעצר. "כאן אתם לבד" אמר בשפתו ואז הוסיף בשפה המשותפת עילגת "בהצלחה אתם". והם צעדו, עוזבים את מעוז הדובים, ונכנסים היישר אל תוך ביתם של האבות הקדמונים. מונגלאד.


העץ הענק התקרב ככה שצעדו וכעת עמדו ממש ממולו.
"וואו" לחשה הננסית ואפילו הגמד התפעל. הכהן נגע בעץ בעדינות בקצה ידו והרגיש את עוצמת החיים הזורמת בתוכו.
"נורדרסיל" לחש הכהן והמילה אמרה עצמה. "קדימה" הוסיף והם החלו צועדים לכיוון העלייה. בלא שראו תנועה, ידעו שצופים בהם. קשתות מכוונות לעברם בכל עת ידעו, וקסמים נרקמים להבטיח שאין בהם איבה כלפי המעגל או החיים.
אך זמנם היה קצר. כאן, בהרי חיז'ל, סיכויים למצוא עזרה בדמות אחד האבות הקדמונים גדל בעשרות מונים. וכעת, ידעו, יוכלו להעיזר בהם בכדי להגיע לנורטנ'ד בבטחה.
"איפה כולם?" לחשה הקוסמת ואחזה בידו של הכהן. הגמד התקדם מלפניהם, ואמר "המקום שומם" לחש חזרה "מוזר".
הם צעדו לתוך ההיכל הראשי של נורדרסיל והביטו במרחב הריק.
עץ החיים לא ננטש מעולם. חשב הכהן. מה גרם למעגל של סנריוס לנטוש אותו עכשיו.
היכן כל הדרואידים והדראידות? היכן כל הורדנים?
הם המשיכו עולים בשיפוע עד אשר הגיעו למעין בריכה טהורה של מים מזוקקים. בהתקרבם לבריכה, הופיעה קרן אור מן המים ועפה לכיוון התקרה, שם נעצרה ככדור והחלה ללבוש צורה.
אט אט ראו הם שהיצור שנוצר, לבש צורת הרפי זוהרת. אישה עם כנפיים זוהרת באור נוגה.
הם קדו במהירות ואז אמר הכהן "אווינה גבירת היער"
"ומי הם אלה הבאים בשעריי נורדרסיל?" שאלה הגבירה והביטה בהם.
"שמי הוא נביטון ואני כהן ממסדר האור. זהו רות'ח חבר למסע וזוהי נטאביט, קוסמת מן הקירין-ת'ור."
"בואכם לשלום" אמרה אווינה והוסיפה "ומדוע הגעתם עד הלום? כה רחוק מסטורמווינד וכבשן הברזל?"
הכהן היסס לרגע ואז אמר. "החבורה שלנו יצאה למשימה מטעם המימדים. משימה שעשויה להכריע את גורל העולם. עלינו להביא את זה" אמר ושלף את התיבה עם המפתח, פותח אותה ומציג את הנתון לעיני הגבירה, "לנורטנ'ד למקדש הדרקונים. על פי מצוות הטריספאל והמימדים".
"אני מבינה" אמר אווינה "איני יודעת מה החפץ אשר אתם אוחזים בידכם אך רואה אני כי אין בליבכם שקר. ועל כן העזור לכם כמיטב יכולתי. כפי שהבחנתם בבודאי, עץ החיים מרוקן כמעט לחלוטין מאדם. כל כוחות המעגל נעו לעבר דראנסוס. קרב גדול עומד להתחולל שם ועזרתם נחוצה. קרב גדול עומד להתרחש גם בשערי סטורמווינד בעותה עת ממש. מי ינצח אין לדעת. כוחות האויב הלא נודע גדולים במיוחד. וכוחות הטוב קטנים ומוחלשים אחרי אירועי העבר. העולם עדיין לא התאושש מהשמדה של כנף-המוות. כעת נדרש רק אומץ בני התמותה לעמוד מול הטירוף.הצטיידו כמיטב יכולתכם והמשיכו במשימתכם. אין זמן לבזבז. אם מלכת הדרקונים דורשת שתגיעו למקדש במהרה, כך עליכם לעשות. לכו הצטיידו כטוב בעיניכם, נוחו ככל שתוכלו, ברגע שתרגישו מוכנים, צאו לדרך."
"אבל איך נגיע לנורטנ'ד?" שאל הגמד ואילו הכהן ענה לו "אני חושב שאני יודע את התשובה. " אמר והביט באווינה ואז הסיט מבטו לננסית "שער".


צעדיהם המהירים הופכים לריצה, וכעת דוהרים הצמד, כשהדרואיד הפצוע על כתפו הרחבה של איש-הזאב הצייד, והטיגריס שועט לצידם. בעודם חולפים על פני עצים, מקפידים להישאר על השביל פן יאבדו, נשמע רחש של תנועה בין העצים. לפתע, נורה חץ מבין העצים, אשר גרם לצייד חד העין לבלום ולאחריו בלמו באחת הלוחם והחתול הגדול.
"מי הוא זה המעיז לחדור למקום קדוש זה?" שאל קול מבין העצים.
השיחים נעו ימינה,שמאלה ולפתע התמלא השביל באלפים תמירים, אוחזים בידיהם חרבות וקשתות דרוכות.
"שמי לאיפה וזהו ווירווף" אמר הצייד ואז הניח את לאנורא על הרצפה "זהו לאנורא, חברנו, שנפצע בקרב נגד כוחותיו של סארג'ראס. אנא ממכם אנחנו זקוקים לעזרה."
"לאנורא?" נשמע קול מאחורי החבורה ואז נכנס אלף תמיר וסמכותי למראה, שהביט באלף ורק אמר "מהר. קחו אותו גן-עדן לילי."



שבוע לאחר הגעתם לעיר הדרואידים, גן- עדן לילי, שנמצאת במונגלאד, עמד לאנורא על רגליו.
החלמתו הייתה פלאית, ונראה היה שהימים הקשים חלפו.
רוב הזמן ישבו הצייד והלוחם ליד מיטת חברם וצפו בו מחלים, דנו בצעדים אפשריים, כעת כשנראה היה שמשימתם נגמרה. בוקר אחד, התעורר הדרואיד למשמע ויכוח בין הצייד ללוחם.
"אני חושב שאנחנו צריכים לחזור לסטורווינד" אמר הלוחם "ולנסות לעזור שם כמיטב יכולתינו"
"זה מטופש!" אמר הצייד "עלינו לחזור במנהרה, ברגע שלאנורא יחלים, לסיים עם המשימה המטופשת הזאת של מלך הפורלבורגים ואז לחזור לחפש את שאם ולנסות למצוא את הכהן,הגמד והננסית!"
"זה מטופש! הם בוודאי מתים כבר! רדף אחריהם צבא של שדים!! תחשוב על זה! עדיף לנסות לעזור כמה שיותר! המשימה המטופשת הזאת היתה מיותר מלחתחילה!"
שיעול קטן קטע את ויכוחם. שניהם הביטו בדרואיד שישב על המיטה ונראה ערני.
"אני חושב" אמר וחייך "שכדאי שנתייעץ עם דרקון בעניין הזה "
הצמד הביטו בו כאליו איבד שפיותו.
כדאי שנתייעץ עם אורונוס".



הדרקון הירוק הגדול, שכן בחלק הצפוני של גן-עדן לילי. הוא נח לו שם, כנציג המימדים, ויעץ לדרואידים של מעגל-סנריוס בכל שרצו.
כשהשלושה התקרבו אל הדרקון הירוק, פרש הוא את כנפיו למלוא אורכם ונאם באיום.
"אני לאנורא, מן המעגל, אלה הם לאיפה צייד חופשי, וווירוף לוחם חופשי." השלושה קדו ואורונוס אמר "טוב ויפה, לאנורא מן המעגל, לאיפה צייד חופשי וויוירוף לוחם חופשי." הוא הרכין ראשו והביט בהם מקרוב. "מה רצונכם ממני? עצה התרצו?"
הדרואיד הנהן והדרקון המשיך: "משימה קיבלתם ממביאת החיים. בל תעזבוה או שהכל אבוד. השלושה האחרים שם חיים משימתם נמשכת בקסם. האחד שלומד כבר יודע, ובקרוב יתאחד והאחד שהלך עוד ישוב, הוא ולא אחר. "
החבורה נראתה מבולבלת. "השלושה?" אמר הלוחם "זה אומר שהם חיים! הננסית והגמד והכהן! איפה הם? האם אתה יודע?"
הדרקון חייך חיוך דרקוני והמשיך בחידה "אתם שלושתכם ממשיכים. אל הקדומים הגדולים שעוד חיים. תעירו אותם אל הקרב יצטרפו. ילחמו עם כל כוחות הטוב או שלכולנו הסוף כאן קרוב".
הוא פרש כנפיו והחל עף באוויר. ואז אמר: "קחו היפוגריף מעופף ודרומה תלכו. למקום ההרוס שהאורגים בנו"
הוא טפח בכנפיו והתעופף בשמיים , עד שנעלם בין העננים.
"יופי לאנורא!" רטן הלוחם "היית צריך להגיד לפני שהוא מדבר בחידות!"
"חכה רגע ווירווף" אמר הצייד "אני מאמין שהבנתי אותו. אורונוס רוצה שנעזוב את החברים ונלך להעיר את, איך הוא קרא להם? הקדומים הגדולים? האלים? לא לא נראה לי, אני יודע! הטיטאנים! אורונוס רוצה שנעיר את הטיטאנים!"
הלוחם הנהן בראשו בחוסר אמון "אבל איפה הם ישנים?"
הצייד שקל תשובתו, אך התשובה הגיעה דווקא מ לוגאנר שהופיע מאחור. " בחורבת נוצות-הירח." אמר והשלושה הסתובבו אליו.
"שם ישנים הטיטאנים." אמר והביט בשלושה.
הם הביטו זה אל זה בהבנה של מעשיהם. ואז אמר הצייד: "ואנחנו הולכים להעיר אותם."